פסק-דין בתיק עפ"ת 43518-12-11

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' סגן הנשיאה, השופט י. ויטלסון], אשר הרשיע את המערער עפ"י הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות.

לאחר ההרשעה גזר לו בית משפט קמא למערער עונשים קלים של פסילה בפועל בת 24 חודשים, פסילת המינימום, פסילה מותניתו מאסר מותנה.

בערעור נטען כי המערער לא ידע על מה הוא נשפט, שלא קוימה הקראה כהלכה לפי סעיף 143 + 152 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, אשר מדובר בנאשם ממוצא ערבי שאיננו קורא וכותב את השפה העברית, שלא ידע במה הוא מודה.

דינו של הערעור דחייה. מדובר במקרה קלאסי של מי אשר הודה באשר עשה, ומששמע את העונש נדהם והתאכזב, ומבקש להפוך את סדר הדברים ולמעשה, בפנינו בקשה במסגרת ערעור לפי סעיף 153 לחסד"פ, דהיינו, חזרה מהודאה.

ב"כ המערער טוען שחומר הראיות, אותו לא צילם המערער ולא עיין בו טרם הודאתו, איננו מגלה ראיות מספיקות להרשעתו של המערער לו נשמעו ראיות, וגם לכך לא אסכים משום שאף אם תתקבל הטענה שמכשיר הינשוף לא הופעל כהלכה, כלומר, עפ"י הנחיות המשטרה והוראות יצרן המכשיר, אזי יש ראיות לא מדעיות להרשעת המערער בעבירה זו, כמו הודאתו בשתייה של שני בקבוקי בירה, עיניים אדומות ועוד.

מדובר בעבירה שאין חובת ייצוג בעניינה, לא נטענה ע"י המדינה טענה שיש כוונה לבקש עונש של מאסר בפועל, ועונש כזה אכן לא התבקש ובנסיבות אלה, אין לי אלא לדחות את הערעור, הן להרשעה והן לגזר הדין.

הערעור נדחה.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ט"ז שבט תשע"ב, 09/02/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: קרן חבאני התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: